מי יתן לנו תמורתו: ככל שחולפים הימים חסרונו של מנהיג הדור, מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי גרשון אדלשטיין זצוק"ל, מורגש ביתר שאת. עם ישראל כולו נמצא בשיא האבל כאשר ימי השבעה טרם תמו והאבדה גדולה היא מאוד. גדולתו של מרן מתפרסת על פני נושאים רבים אך ניסינו להתחקות אחר הנהגתו של מרן בדברים שפחות מוכרים בציבור.
בראיון בלעדי עם ‘חדשות JDN’ חושף צבי כהן, מי שכיהן בשנים האחרונות כדובר בית מרן זיע"א, את הרגעים הנדירים בחיי מרן. את ההוראה המיוחדת שנתן לפוליטיקאיים שעלו למעונו, את הנהגותיו, שיטת החינוך הייחודית, את ימיו האחרונים והקשים בבית החולים והמסר אותו מרן היה רוצה להנחיל לעם ישראל.
מתי הכרת את מרן לראשונה?
מאז שאני זוכר את עצמי כילד בקרית ספר, עוד לפני שראיתי אותו, תמיד קראתי את גיליון “דרכי חיזוק” של רבינו. כל פעם שהייתה לי שאלה מה לעשות ואיך לעשות באופן אישי בחיים שלי, קראתי את הגיליון של רבינו ותמיד הייתה לי תשובה. כל החיים שלי התנהגתי לפי מה שהיה כתוב. לאחר מכן, התחברתי בעצמי, הגעתי לבני ברק והתרפקתי על רבנו. באתי אליו הביתה וזכיתי להיות בבית במשך שנים ארוכות ולהיות קרוב אליו עד כמה שאפשר.
איך התחושה להיות כל כך קרוב לגדול הדור ומתי התחלת להיות קרוב אליו ולשמש כדובר הבית?
רבינו היה הרב שלי, האבא שלי הרבה לפני שראיתי אותו. קראתי את כל ספריו וגדלתי עליו. ישנם רבבות תלמידים שלא היו קרובים אליו אבל היו קוראים את ה"דרכי חיזוק". אתה יכול לראות את זה בבתי כנסיות, אברכים בהמוניהם יושבים וקוראים את ה"דרכי חיזוק" ומתחזקים בזה בלי סוף והם תלמידים של רבנו. אני יודע את על עצמי. אני הייתי חסיד אמת שלו הרבה לפני שפגשתי אותו כאמור.
אין תחושה כזאת להיות דובר וקרוב אליו, ואסביר מדוע. רבנו היה אדם כל כך פשוט שאתה אפילו לא הרגשת שהוא גדול הדור. כשאתה עומד לידו אתה רואה מלאך, אתה מבין שיש כאן משהו נדיר ביותר ולמרות זאת, הוא כל כך פשוט עם הנהגה כל כך פשוטה. לא היה אצלו את המושג “בית”, “מוציא ומכניס”. אחד התפקידים שלי בתור דובר היה לדאוג לשמר את הדבר הזה שהיה תמיד אצל רבינו ושישאר עד הסוף, ואני חושב שהצלחתי בזה, זה שהבית והדוברים זה לא יהיה הנושא. הנושא היה רק ר’ גרשון. לא היה “בית”.
איך קרה ומה המטרה שיש דובר לבית?
דבר זה אינו חדש. בבתים אחרים של גדולי ישראל זצ"ל נוהג זה היה קיים. אצל רבנו, רצו שלא יהיה בלגן, שכל אחד ימציא דברים בשמו. הציבור ידע שאם לא דיברת עם הדובר, או אז אמינות דבריך מוטלת בספק, וזה באמת עבד. אנשים לא הצליחו להוציא דברים בשמו שאינם נכונים. חשוב להדגיש, אצל רבינו לא היה “חצר”. היה רק את ר’ גרשון, אותו ואין בלתו והתפקיד שלי היה לדאוג לכך. אני רואה כיום את כל הסרטונים שרצים עם הכיתוביות ויורדות לי דעמות. אלה סרטונים שאני ערכתי לפני שנים ומאות אלפי אנשים ראו ורואים אותם עד היום. זה היה התפקיד. אין בית, אין דובר, יש רק רבינו.
רבינו התפרסם מאוד גם בציבור הכללי בשל גישתו בנושאי חינוך. מה היא משנתו?
משנתו היא אחת – אל תהיה מחנך, תהיה דוגמא. רבינו אחז שאם אתה מחנך את הילד ואומר לו מה לעשות, מעיר וצועק, אתה לא תצליח בחינוך, משום שאז הילד סולד ברמה מסוימת מההורים שלו כאשר בכך שהם אומרים לו מה לעשות הם סוג של עול עליו. החינוך האמיתי הוא להוות דוגמא. אדם פעם הגיע אל רבינו ושאל אותו “איך אני יכול לדאוג שהילד שלי יגדל להיות ת"ח?” רבנו השיב: “אם האבא יהיה תלמיד חכם הוא יראה את זה וגם ירצה להיות כך”. אבל הם הוא יגער בו, הילד כבר לא ירצה להיות כמוהו. אם הוא לא יצעק ורק יהווה דוגמא, הילד ירצה להיות כמוהו.
כשהילד יודע שגם אם ח"ו יעשה את הדברים הכי גרועים, תמיד הוריו ישארו עימו, מחשבות של נטישת הבית ובריחה ממנו לא עולות לו כלל. כל מחנך חדשני יכול לבא ולומר דברים אלו, אבל אתה לא בטוח אם דבריו נכונים, אבל כשמגיע אדם בן 100, אדם מהדורות הקודמים, ואומר לך להיות רגוע ולהוות דוגמא בלבד, זה עובד. שיטת החינוך של מרן גם הוכיחה את עצמה. יש למרן רבבות רבבות תלמידים. 90 אחוזים של ראשי הישיבות היום הם תלמידיו של רבנו. הוא גידל את רוב הדור. כל בניו וחתניו ראשי ישיבות. החינוך שלו הצליח בענק. אפשר להאריך בזה רבות אבל זו הייתה משנתו בתמצית.
“חינוך בכפייה זה לא חינוך, רק בדרכי נועם! מי שלא יכול בדרכי נועם שישתוק. לא לדבר בלשון תוכחה אלא בלשון עצה. העצה הכי טובה זה קביעות יום יומית בספרי מוסר אפילו כמה דקות”.
אתה זוכר הוראה חריגה של מרן בנושא?
מה שרבינו אמר מבחינתי היה קדוש. שום הוראה שלו לא הייתה אצלי חריגה. אני זוכר שהיה רב חשוב עם פראק והמבורוג שהגיע למרן וסיפר בבכי על בנו שירד מהדרך. רבינו היה כל כך רגוע ואמר לו “מה קרה? תחייך תהיה רגוע, לא קרה כלום”. היו שתמהו איך אפשר להיות כל כך רגוע הרי בנו ירד מהדרך? רבינו אמר לו “תחבק אותו, תכבד אותו, תאהב אותו, הכל בסדר”. הרב שאל את רבינו – “ואז יחזור לקדמותו?” רבינו השיב “לא מבטיח לך, אבל לא בשביל זה אתה צריך לעשות את זה. אתה צריך לעשות את זה כי כך האב מחויב לנהוג בבנו, וברור שאם תעשה זאת, בעז"ה בנך יחזור, אבל הפעולה שלך לא צריכה להיות בצורה כזו שהמטרה היא לא בשביל שיחזור. התוצאה תלויה בבן שלך”.
היו כאלה שהתנגדו לשיטתו של מרן בנושא שיטת החינוך?
לא זכור לי שמישהו הגיע ואמר שהוא מתנגד לשיטה שלו. היו התנגדויות אחרות, אבל דווקא בשיטת החינוך שלו, לא זכור לי התנגדות. מסתמא היה פשקוויל פה ושם אבל לא משהו רציני. בנושא החינוך כאמור היה קונצזוס. אתה לא יכול להתנגד לבן אדם בן 100 שמביע את משנתו בנושא. רבינו לא פתח את פיו כל זמן ראשי הישיבות של פוניבז’ היו בין החיים. הוא היה “דג”. היו לו הרי דברים רבים לומר, אך הוא מעולם לא פתח את פיו. הוא החל להתבטאות במגוון נושאים רק כאשר לא היה מי שידבר. מי יכול להתווכח איתו? אין אדם שהצליח לגדל כל כך הרבה תלמידים. יש משפט שאומר שהחינוך של כל יועצי החינוך וכדומה, בנוגע לילדיהם עצמם, לא הצליח. אבל אצל רבינו, החינוך שלו הצליח ברמה היסטורית. הוא גידל את ישיבת פוניבז’ למשך 80 שנים. מי יכול להתווכח איתו?
בגיל מאה הוא מסר שיעור כל יום למאות תלמידים, הוא הלך עד יומו האחרון כמעט, מנין שאב מרן את הכוחות?
האמת המוחלטת היא – הוא היה מלאך. אתה עומד ומסתכל, ואני אומר את זה כבן אדם שהיה שם יום יום, הוא פשוט היה מלאך, שום דבר אחר. ישב איתנו מלאך. אין לזה שום הסבר טבעי. 12 שנים שהלב שלו לא עובד, העורקים שלו סתומים, היו תקופות שהסחוס של הגב שלו נשבר וכל תזוזה שלו הייתה ייסורי איוב. אבל לא ראו את זה על פניו הקדושות. הוא היה מלאך מהלך בינינו. אין הסבר אחר לאדם שהולך בגיל כזה, במצב כזה ומוסר שיעור. תלמידיו הכי גדולים, אלו שזכו להיות בשיעור האחרון שלו בחייו ביום שני שזכו לשמוע את שיעוריו עשרות שנים, אמרו שהשיעור שלו לא השתנה כי הוא זה. הוא מסר אותה באותה בהירות באותו חיות והוא ענה על השאלות באותה צורה, באותו צחות המוח, בהירות וצלילות.
למרן הייתה דרך ייחודית וגישה מחודשת כאשר לפעמים העניק שיעור בשידור חי בזמן הקורונה, דבר שלא היה מקובל עד כה. מה עומד מאחורי הנהגה זו?
זה לא שרבינו ישב והחליט לעשות שידור חי. היה קורונה ורבינו הרי נולד לעולם בשביל להקים את הדור הבא, לחנך ולהעביר את המסורת ממשה רבנו והלאה. לא היה לו צד להפסיק את זה בגלל הקורונה. לכן הוחלט לעשות שידור חי. היו גם שיעורים בטלפון למי שלא יכול היה לראות שידור חי.
מרן התבטא בשנת ה’תשע"ב במהלך שיעור: “חילונים בצבא מוסרים נפשם על הצלת אחרים. מה, זה לא “הרוגי לוד”? אם החילוני מוכן למסור את נפשו יותר מהחרדי, הוא יותר גדול ממנו”. יכול להסביר את גישתו של מרן בנושא?
רבינו רחש כבוד לכל יהודי ויהודי באשר הוא. בשעות קבלת הקהל ניתן היה לראות איך כיבד את כולם חוץ מאת עצמו. מבחינתו לא היה הבדל בין יהודי כזה ליהודי אחר בשום דרך. הוא רק אמר שהיהודי המאושר הוא מי שלומד תורה ומי שלא לומד הוא מסכן ואינו מאושר. הוא אמר כל הזמן שצריך להתפלל על מי שלא לומד כדי שיהיה מאושר. עם זאת, הוא כיבד כל יהודי באשר הוא, גם אם הוא מסכן.
ממילא בן אדם שמסר את נפשו למען הצלת חיים של אחרים הוא כיבד אותו. אנשים לא כל כך מבינים את זה משום שישנם מוסכמות ואנחנו נגד הצבא וכו’, אז ממילא צריך להיות נגד החיילים. רבינו לא אחז שם כלל. הוא היה במקום אחר. הוא נולד לפני מאה שנים טרם הקמת מדינת ישראל. שום דבר לא שינה אותו. הוא נשאר כמו שהיה, ומבחינתו כל יהודי הוא קודש קודשים וזה לא משנה מה הוא עושה. כמובן שהוא לא בעד להיות חייל צה"ל, הוא טען תמיד שאסור להתגייס אבל אדם שמסר את נפשו, הוא בוודאי כמו הרוגי לוד.
דברים שפורסמו לפני מספר שבועות ברשתות חברתיות וערוצי מידע שונים בעולם הערבי ייחסו למרן דברים נגד מצרים. לפי הדברים שפורסמו במצרים, הגרי"ג התבטא כי מצרים עומדת בחזית האומות ששונאות את היהודים והוסיף ואמר כי צריך לשים קץ לכל אויבי ישראל. מה הייתה כוונת מרן?
הוא אמר שאנחנו מוקפים אוייבים מכל הכיוונים, והוא פירט אותם. מצד אחד הים ומן הצד השני יש את לבנון, סוריה, מצרים, ירדן, סעודיה וכשהוא הגיע למצרים הוא סימן עם האצבע. וכוונתו הייתה שהיא לא אויוב שלנו אבל בכל זאת אנחנו מוקפים אוייבים. היו מצריים שלא תרגמו את זה נכון. הוא לא אמר שצריך להשמיד ולנקום, הוא אמר שצריך להתפלל שיציל אותנו מהאוייבים שלנו.
מרן הקפיד מאוד על הנחיות הקורונה. הוילון השקוף היה בחדרו עד יומו האחרון גם אחרי שהקורונה נעלמה, מה ההסבר להנהגה זו?
הוילון לא היה קשור לקורונה, זה היה קשור לבריאות אישית, משום שבביתו נכנסו אלפי אנשים מידי יום ומסתבר שחלקם חולים ובכדי למנוע מרבינו להידבק עשו וילון. למרות ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, בסוף כשאתה מסתובב עם כל כך הרבה אנשים אז לפעמים ישנם סיטואציות שקורות דברים. בשנת הקורונה, בעקבות הכיסוי, ר’ גרשון לא חלה בשום וירוס ולכן המשפחה החליטה להמשיך לשמור על הרב ולהשאיר את הויליון.
האם הייתה הוראה מיוחדת שנהג מרן לומר לפוליטיקאים שעלו למעונו?
הכל תלוי בסיטואציה, אבל אחד הדברים הגדולים שאמר רבינו תמיד לפוליטיקאים הוא “לשתוק”. פוליטיקאים נוסדו בשביל לדבר, אבל רבינו אבל להם כל הזמן: “למה אתם צריכים לדבר, אתם יוצאים מפה, פתאום כל העולם יודע. אף אחד לא צריך לדעת שישבתם פה, אנחנו מחליטים החלטות. לא צריך לספר את זה לאף אחד”. חברי כנסת אמרו לו: “אם אנחנו לא מדברים אז אנחנו לא חברי כנסת”. הוא השיב: “אם אתה רוצים להשפיע באמת ולשנות דברים, אל תדברו”.
רבינו כל הזמן אמר: “בשביל מה לדבר, בשביל מה כל הפרסום הזה? יש כאן שאלה וצריך לטפל באיזה נושא, אבל בשביל מה לדבר?” היו עשרות פולטיקאים אצלו והדבר לא התפרסם. רק כאשר זה היה נצרך בשביל הציבור, הוציאו איזו תמונה רשמית, אבל הוא תמיד אמר “בבקשה לא לדבר”. זו הייתה עצתו לפוליטיקאים – לא לדבר.
תפיסתו של מרן הייתה רחוקה מעימותים וממאבקים
זה קשור לשאלה הקודמת. הוא תמיד אמר לשתוק. לדבריו, המריבות קורות מדיבורים. גם בזוגיות, מרן תמיד הנחה – לשתוק ולכבד. לפני הכבוד, קודם תגזור על עצמך שתיקה. הוא אמר תמיד: “תשתקו וכך יהיה שלום, הדיבורים מיותרים לחלוטין”. אם צריך לעשות איזה מהלך פוליטי נגד פלוני למען הציבור כאשר אין ברירה, גישתו הייתה לעשות זה בשקט, בלי דיבורים, מתחת לשולחן. בכל המאבקים הכי גדולים שהיו לרבנו הוא תמיד שתק. הוא היה גאון השתיקה. וזה היה דרך השלום שלו – לשתוק.
תפיסתו הייתה שמריבות נוצרות בעקבות דיבורים. הוא תמיד סיפר שביום שישי היה בעל שכעס בעקבות הלחץ והיו מתרחשות מריבות בינו לאשתו. הוא אמר “ברור שיש לחץ בכל בית לפני שבת, ולכן נהיה כעס. אתה בן אדם וקורה שכועסים, אבל תשתוק, תשאיר את הכעס בתוך הבטן”. הוא אמר שבפעם הראשונה השתיקה תהיה מייסרת מאוד, אבל אחר כך כבר יהיה יותר קל. הוא אמר את זה אלפי פעמים בחייו. כמעט בכל שיחה הוא אמר את זה.
יכול לספר לי על ימיו האחרונים של מרן בביתו ובבית החולים?
בערב חג השבועות הוא הלך למקווה כדרכו בכל ערב חג. לאחר שחזר לבית הוא חש שלא בטוב, היו לו כאבים בלב. נתנו לו תרופות של משחכי כאבים בלב כאשר במהלך היום המצב הידרדר, הכאבים נעשו חזקים יותר והתרופות כבר לא עזרו. בני ביתו אמרו לו שצריך ללכת לבית חולים, אך רבינו אמר להם כי הוא לא במצב שניתן לחלל עליו את החג. לאחר זמן מה רבנו אמר שהגיע הרגע שמותר לחלל אך על ידי נוכרי ומרן ביקש להביא נהג נוכרי. עד שמצאו נהג, רבנו אמר “כעת מותר כבר על ידי יהודי”. הרגעים הללו מראים על הצלילות המטורפת שהייתה לו גם במצבים הללו. כשמרן הגיע לבית החולים, הרופאים אמרו שהמצב הוא “רגע ממוות”. לדבריהם, חייו ניצלו ברגע האחרון.
במהלך היום מצבו השתפר. הוא אמר את כל תיקון ליל שבועות שהוא לא הספיק בלילה. בערב יום טוב הוא עוד הספיק להיפרד מר’ בערל פוברסקי. הוא התקשר אליו ואמר לר’ בערל “גוט יום טוב”. בדרך כלל הוא לא היה עושה את טלפון כזה בערב יום טוב, אבל הפעם הוא החליט לעשות זאת. במהלך שהותו של מרן בבית החולים, מצבו היה כל העת בעלייה ובירידה. ביום שני בלילה מצבו דווקא היה די טוב כאשר המדדים היו יצבים. הוא אפילו מסר שיעור ביום שני. שיחת הטלפון האחרונה שלו הייתה ביום שני בלילה כאשר ר’ דן סגל שליט"א התקשר למרן וביקש לדבר איתו.
בסוף השיעור ביקשו ממנו לומר דברי חיזוק. ואז מרן אמר משפט שהוא לא אמר מעולם – “הפעם אני צריך חיזוק, אני לא יכול לתת חיזוק עכשיו”. זה היה משפט מצמרר כי הוא מעולם לא הראה קושי או משהו כזה. ביום שלישי בבוקר, נכדו מוטי פלאי, ניגש למרן ואמר לו שיש שיחה הערב כמו בכל שבוע, “שהרב יכין את השיחה”. מרן אמר לו: “שיחה כבר לא תהיה”. ואז הוא התיישב להכין את השיעור כאשר המדדים היו יציבים לחלוטין. הוא ישב וכתב את השיעור כאשר לפתע תוך כדי כתיבה יצאה נשמתו הטהורה.
מה היה הדבר האחרון שאתה זוכר שהוא אמר?
חקוק בליבי משהו שהוא אמר באחת משיחותיו האחרונות: “בן אדם חושב שאם יהיה לו כבוד הוא יהיה מאושר. בן אדם חושב שאם יהיה לו כסף הוא יהיה מאושר. אבל האמת היא שרק מי שלומד תורה יהיה מאושר, זה הדבר היחיד שמביא אושר”. זה דבר שהוא חזר עליו כל הזמן.
“יש הרבה אנשים שרוצים להיות מאושרים בעולם הזה, ומחפשים כבוד, כסף, ולא יודעים שהחיים המאושרים זה תורה, תורה תבלין”
מחלקים בניחום פתקים של הוראות ממרן האם זו הייתה צוואתו ממש?
מרן זצ"ל לא כתב צוואה, אבל זו הייתה צוואתו. מי שקורא את זה יודע שאלו דברים פשוטים. אין שום קבלות, לא סיגופים ושום דבר דומה. הוא אמר שהדברים הללו הם “שב ואל תעשה”. זה דברים שהוא תמיד אמר והוא ביקש שיכתבו אותם בכדי שניתן יהיה לחלק לאנשים שיזכרו.
מה היה המסר לדעתך שמרן היה רוצה להנחיל כמורשת לעם ישראל?
רבינו לא היה אחד שמנחיל מסר. הוא תמיד היה אומר “כל אחד לפי טיבעיי”, כל אחד לפי טבעו. כשאתה אומר מסר למישהו ואחד מתחבר לזה והשני לא, זה לא היה ר’ גרשון. הוא היה אומר תמיד כל אחד לפי דרכו. הוא תמיד אמר שכשצדיק נפטר אז כל מה שהוא נתן בעולם הזה נשאר ואפשר לאסוף את זה. למרן היו את כל המעלות כולן. אם מרן היה מספיד את עצמו הוא היה אומר תאספו את כל מה שהשארתי כאן. הוא השאיר פה כל כך הרבה, 100 שנים של תורה. מה צריך לאסוף? כל אחד לפי טבעו.
